נדודי שינה מהווים גורם סיכון הפיך לאובדנות, אשר מטופלת לעיתים קרובות בעזרת תרופות. עם זאת, יש מחסור במידע על הקשר בין תרופות עבור נדודי שינה לבין הסיכון למוות באובדנות. מטרת מחקר זה הייתה לתאר את הסיכון היחסי למוות באובדנות עבור תרופות שונות הנועדות לטיפול בנדודי שינה, בהשוואה לזולפידם, תרופה מרדימה המאושרת לטיפול בנדודי שינה.
עוד בעניין דומה
בעזרת הרשומה הרפואית האלקטרונית, החוקרים זיהו את התרופה הראשונה שנרשמה לצורך טיפול בנדודי שינה. תאריך וסיבת המוות זוהו לפי מכתבי פטירה של הנבדקים. החוקרים השתמשו במודלים לסיכונים יחסיים על שם COX על מנת לבחון את משך הזמן מרישום התרופה עבור נדודי שינה ועד אירוע ההתאבדות.
מעל שני מיליון נבדקים קנו תרופות מרשם עבור נדודי שינה בין השנים 2005-2015; מהם 518 התאבדו תוך 12 חודשים מתחילת הטיפול. תוצאות המחקר הדגימו כי בהשוואה לזולפידם, נוגדי דיכאון טריציקליים (Amitriptyline, Doxepin) נמצאו קשורים לסיכון נמוך ב-64% למות מאובדנות (יחס סיכונים של 0.36, רווח בר-סמך של 0.22-0.66) ואנטי-היסטמינים מרדימים (הידרוקסיזין, דיפנהידראמין) נמצאו קשורים לסיכון נמוך ב-40% למות מאובדנות (יחס סיכונים של 0.6, רווח בר-סמך של 0.41-0.89). לעומת זאת, שימוש בנוגדי דיכאון מקבוצת הטטרהציקלינים (Mirtazapine) נמצא קשור לעליה ב-62% למות מאובדנות (יחס סיכונים של 1.62, רווח בר-סמך של 95%, 1.1-2.38), בהשוואה לזולפידם.
מסקנת החוקרים הייתה כי נדודי שינה מהווים גורם סיכון נשלט לאובדנות, אך תרופות רבות הנמצאות בשימוש עבור נדודי שינה לא נבחנו מעולם במחקרים קליניים לצורך התוויה זו. על מנת לבחון את היעילות במניעת אובדנות, יש לבצע מחקרים נוספים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
